"אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

 


התבוננות עצמית אל מול אלוהי הפסיכותרפיה

ביהדות, כמו בדתות אחרות ישנם הרבה חוקים. חלקם הגיוניים וחלקם פחות. יהודי מאמין, כזה שאמון על התורה וחוקותיה, לומד את הציווי של 'נעשה ונשמע' מגיל צעיר. קודם מקיימים, מתמסרים לחוקים ורק אח"כ שומעים, שואלים, מבררים ומקשים. העשייה קודמת להגיון אך יותר מזה אינה תלויה בהסבר ההגיוני.

כאנשים וכחברה אנו זקוקים למסגרות. זקוקים לחוקים, לרגולציות, לתנאים. על מנת לאפשר התפתחות תקינה ומפרה, אנו יוצרים ומפתחים כללים שיחזיקו ויכילו את גדילתינו. שיאפשרו לנו לצמוח כמו הרחם שמחזיקה את העובר ומאפשרת לו גדילה בטוחה. עולם הפסיכאנליזה, מיום היווסדה התנהלה בתוך איגודים. על מנת להיות חבר באיגוד היה על האנליטיקאי להתאים עצמו לכללים וכמו שידוע לנו מההסטוריה, לאיגוד היה כח להדיר ולהוקיע את אחד מחבריה באם לא פעל או תאם להלך הרוח של חברי האיגוד.

כאדם שגדל בתוך מסגרת דתית ואדוקה מאוד, אני מוצאת את עצמי תמיד נעה בין כפירה ואמונה בהרבה רבדים בחיי. מצד אחד ההתמסרות לצורה, ומצד שני הרצון לנוע בתוכה. מחפשת את הריקוד החופשי, ויחד עם זאת המוגדר. הולכת בעקבות התנועה ומחפשת מקום שבו תנועתי תתקבל על גווניה הייחודיים.

 

פסיכותרפיה כיצירת אומנות

כפסיכותרפיסטית לא פעם אני תוהה עד כמה יש מקום המאפשר חקירה, מקום המאפשר להקשות על הסדר של נעשה ונשמע. כמו בכל עולם ערכי ומסודר יצרנו מערכת חוקה ומשפט. כל אסכולה וה'עשה ואל-תעשה' שלה. כל זרם והחשיבה הייחודית לו. וכמו שמסגרת יכולה לאפשר ולהבנות, כך בעיני היא טומנת גם סכנה. סכנה שהצורה תתקשח יותר מידי ותיהפך כמו לדת שעליה אין עוררין.

מה עלינו לעשות בכדי להשאיר מקום ומרחב ליצירה, לתנועה, וכמו באומנות, לאימפרוויזציה?

האם יש מקום לפתוח ולבדוק מהי צייתנות מקצועית, כמו אתיקה, והאם תמיד היא לצידינו או שמא לפעמים דווקא עומדת בדרכינו? האם ישנה נקודה בה המסגרת התומכת והעוטפת משתנה מרחם מגדלת לכלוב מסורג שמכווץ ומצמצם?

עד כמה לנו כמטפלים שמכירים באחריות שאנו נושאים על כתפינו בעבודתינו בשטח, ישנה לגיטימציה לערער ולהרהר על 'ממסד הפסיכותרפיה', להעז ולכפור 'באלוהי' הפסיכותרפיה?

רות הכירה את בן זוגה מספר שנים לאחר שהשלימה את גירושיה הראשונים. היא מאושרת וטוב לה. "אנחנו מאוד מאושרים. נפשו קשורה בנפשי ואנו לא רוצים להיפרד" כך היא אומרת לי. למה להפרד אם כן, אני שואלת? רות מסבירה: נישאתי לבן זוגי בנישואים אזרחיים. בעלי נושא שם משפחת כהן ומכיוון שאני גרושה מבחינה הלכתית אסור עלינו להינשא מטעם הרבנות. רות מספרת כי פנתה אל הרב בבקשת מוצא. היא רוצה לחיות עם בעלה בנישואים יהודיים אך נתקלת במבוי סתום. רות מקריאה לי את תגובת הרב לשאלתה: "...אם בעלך הוא כהן אין כל אפשרות להסיר את הכהונה, וכל רגע ורגע שהוא נשוי לך ובפרט בעת שהוא חי איתך כבעל ואשה הוא מחלל את כהונתו ושניכם חוטאים בכך, אין כל דרך להתיר נישואי כהן לגרושה... מחובתכם להיפרד...אין כל דרך להתיר לכם לחיות יחד".

לכאורה, אין כאן הרבה מקום לשאלה. האדם המאמין ילך אחר פסק ההלכה. יקבל את האמת השרירותית כמות שהיא. האדם הפחות מאמין, הספקן והכופר ייתכן כי ילך אחר ליבו ויתעלם מפסק רבני שכזה. רות מגדירה את עצמה כאדם מאמין. חשובה לה דעת הרב והרצון להינשא כהלכה ובאותה עת התשובה וההנחיה של הרבה מעמידה אותה אל מול מציאות בלתי נסבלת. רות ואני נמצאות במרחב לא פשוט בכלל. מצד אחד אלוהים, הדת והכללים, ומצד שני אהבה, תשוקה והרצון בחופש לנוע אחר הלב.

איך נעים בתוך קונפליקט שכזה? האם יש בכלל מקום לתנועה? האם בכדי לשרוד את המתח הזה יהיה עלינו לבחור צד? או אמונה או כפירה? אנחנו נכנסות לתהליך של חקירה משותפת: האם יש מקום בתוכי כאדם להחזיק באמונותי ובד בבד לבדוק אפשרויות נוספות. לבחור מבלי לזנוח? לכפור, להאמין ולכפור בו זמנית. להתמסר ולהתמרד באותה נשימה. האם אשרוד/נשרוד מתח שכזה?

בתחילה, חייבת הייתי להודות ביני לביני, וביני לבין רות כי הדילמה שאיתה היא מגיעה נוגעת לי בהרבה עצבים חשופים. לשבור מסגרות זהו משהו שאני יודעת לעשות טוב מאוד. אולי טוב מידי. לשבור אלוהויות לא מפחיד אותי באותה מידה שהתמסרות טוטאלית מאיימת עלי. ולכן כשרות הציגה את מצבה המורכב בתחילה חשתי בעצב. לאחר מכן חשתי זעם ואז התמלאתי בחמלה. התעצבתי על הצורך, הקיומי כל כך, שלנו ב'רב' שיתן לנו את האישור לקיומינו ולבחירותינו. התעצבתי שזהו חלק שמוטבע בתוכינו מיום היוולדינו. שאנו זקוקים לכללים וחוקים על מנת להתפתח וייתכן כי המחיר שאנו צריכים לשלם על כך הוא בוויתור גדול. ואז זעמתי. זעמתי על כך שמתוך הצורך ברחם מגדלת ומכילה, יצרנו אין ספור מסגרות ותבניות נוקשות. זעמתי על השליטים והניצבים שאנו עסוקים בלהעמיד מעל לראשינו ושלעיתים כה קרובות אנו מאבדים את הגמישות שלנו, מאבדים את הקשר הישיר אם האני מאמין שלנו, עם ההגיון שלנו אך בעיקר עם הלב שלנו. זעמתי על הפחד שמגיע יחד עם הכפירה. ואז הרשיתי למעט חמלה להגיח בתוכי. חמלתי עלי וגם על רות. לכאורה כל כך פשוט לתת ל'אבא ואמא' להחליט ולבחור בשבילינו. כמה מפחיד זה להעז ולפתוח את השערים לאפשרויות שונות וחדשות. למשהו שאיננו בר צורה עדיין כמו תנועה ספונטנית בריקוד חופשי כאשר התנועה הבאה אינה ידועה לי אך ברור לי שגופי יוביל אותי אליה.

 

המסגרת הטיפולית - כלוב או רחם או גם וגם?

לפני מספר חודשים פנתה אלי דלית רייך בבקשה שאקרא את ספרה 'לנפש אין טיוטה' (2014). הספר שנכתב מנקודת מבטה כמטופלת, מציג מפגש אחד טעון רגשית במיוחד, בו היא מתארת את החוויה שעברה יום לאחר שקמה משבעה על בתה שנהרגה אל מול הפסיכולוגית שלה. באותו מפגש היא חשה כי המטפלת לא נענתה לצורך שלה להיות מוחזקת פיזית על ידה, ודלית מספרת שם על תחושת הבגידה והבדידות שחוותה. והיא שואלת בספרה, אותנו כמטפלים, האם היית מטפל/ת יום אחרי האובדן שהמטופל/ת שלך עבר בדיוק כמו ביום שלפני? אינני רוצה להכנס לעומק המקרה הספציפי הזה, מכיוון שבעיקרו הוא לא מבוסס על דיאלוג אלא על נקודת מבט סובייקטיבית בלבד, גם אם לגיטימית מאוד.

אני רוצה לקחת את השאלה של דלית למקום קצת אחר. כמטפלת צעירה, אחד הנושאים שמעסיקים אותי הרבה בהדרכות הוא עניין המסגרת הטיפולית. לא פעם אני מביאה לדיון את עניין החוקיות והכללים בעבודה בטיפולית. הפסיכותרפיה ועולם הטיפול בכלל, מעלה לדיונים מעמיקים את כל נושא האתיקה המקצועית. על מנת לשמור עלינו ועל מטופלינו התגייסנו בעצמינו לפתח מערכת חוקים. יצרנו מסגרות ולכל אחת מהן מערכת אמונות ודיעות. לא בהכרח נמצא מכנה משותף בכל הזרמים השונים של עולם הטיפול, אך בהחלט ישנם חוקים של 'ייהרג ובל יעבור' שקיימים בכל זרם ומסגרת. למשל בכל סוגיית המגע, ישנם מסגרות, כמו הפסיכותרפיה הגופנית שמגע יתקבל בברכה כל עוד הוא תואם את מערכת החוקים והאתיקה שיצרה הפסיכותרפיה הגופנית, ולעומת זאת מגע ייחשב ויתקבל אחרת לגמרי בעולם הפסיכודינאמי והאנליטי. לעומת זאת, עניין קיום יחסי מין עם מטופל ייחשב בכל הזרמים, פה אחד למשהו שאותו אין לשבור או לעקם.

מסקרן אותי מאוד מה קורה במרחבי הביניים שבין שני העולמות. במרחבים בהם אפשרי להחזיק בעמדה של גם וגם ולא רק של או/או. מה קורה לסוגיה שבמקום אחד יכולה להיחשב 'כאיסור חמור' ומצד שני במקום אחר נתפסת כמשהו בעל ערך? עד כמה אנו זקוקים להחזיק בנוקשות את המסגרת והאם אפשר בכלל לשרוד ולהתקיים בלעדיה? האם ישנו מקום שהיה מאפשר לכהן ולגרושה להינשא בנישואים יהודיים, ושהזוגיות שלהם תחשב לכשרה ותתקבל גם בעיני האלוהים למרות האיסור המפורש על נישואים אלה? האם רות תמצא מקום בתוכה לקיים את אהבתה לבעלה בצורה אחרת או שמא תמצא כי הדרך היחידה תהיה בפירוק הזוגיות?

אין לי שום ספק לגבי החשיבות של המסגרת הטיפולית. בעיני, המשמעות של המערך הטיפולי מתגלמת בהגדרתה על ידי ויניקוט, כסביבה המחזיקה של המטופל, המטפל והטיפול. כל מאפיין קבוע בטיפול (זמן, כסף, מקום וכו'),הוא מרכיב ב'שלד' הטיפולי וההכרה בכך שצריך סדר, הגנה, מידה של בהירות וודאות. ובהכרה בכך שהעבודה היא חלק ממסגרת כללית מובנית, כלומר התיאוריה והחוקים עליהם נשנעת הדמות המטפלת, שבסופו של דבר מחוייבת להתרכז בטובתו של המטופל ובתמיכה בגדילתו.

אך מי קובע את מהות המסגרת? מי בוחר מה נכנס לתוכה? מה נשאר בחוץ? מי מחזיק את המסגרת? ממה היא עשויה? האם היא מתרחבת בחורף ומתכווצת בקיץ? האם היא מושפעת מהשוהים בתוכה או שההיפך, היא מכתיבה את צורתה? האם צורת המסגרת נתונה לדיון ומשא ומתן? האם עלי לקבל אותה כמו שהיא, ואם כן ממי? מי יוצר את מי? ומיהו אותו אלוהי הפסיכותרפיה שבראש כפוף עם גו זקוף אני נענית לקריאתו ב'נעשה ונשמע'?

 

נפגשים במרחבי הביניים

יוני מגיע אלי לטיפול כשהוא במצב דכאוני ואובדני. כבר בפגישת ההיכרות שלנו אני מרגישה אבודה ומבולבלת מולו. בדרך כלל לפני שמטופל מגיע אני מוכנה עם ההסכם הלא כתוב בראשי, עם ההסברים הפרקטיים לגבי תשלום, ביטולים וכו'. יוני נכנס אל החדר. אני מפנה אותו אל פינת הישיבה אך הוא בוחר את המזרן שם מפוזרות כריות רבות ועוד לפני שהספקתי להגיב יוני כבר משתטח על המזרן בשכיבה. אני מרגישה קצת נבוכה. לא כל כך בטוחה מה עלי לעשות. אני מחכה מעט ומחליטה להצטרף אליו. אני מרגישה שהוא לא מאפשר לי להציג את עצמי וכבר הוא מתאר לי את קריסתו וכמה שהוא חסר מוטיבציה ואנרגיה וכל מה שהוא רוצה זה למות. חלק בתוכי מרגיש את הקריסה שיוני מדבר עליה, אני חשה את העייפות שממלאת את החדר. חלק אחר בתוכי מזהה את ההתרסה שבאופן לא מודע יוני מביא איתו למרחב. אני מזהה את ניצוץ המרי שלו. כשאני מצליחה לזהות זאת אני מרגישה הקלה בתוכי. אני לא מאמינה לאובדנות שלו במאת האחוזים. במפגשים הבאים אני מתנהלת בתוך קרב עם עצמי. אני מנסה להביא את המפגשים למצב בו ארגיש כי אני מובילה את הנעשה בחדר אך בצורה עקבית אני מרגישה איך יוני מנער אותי מעמדתי. אני מחליטה להרפות. מחליטה להניח בצד את המטפלת ואת התיאוריות. להניח בצד את האג'נדה שאיתה אני מגיעה ולנסות לחבור אל יוני ממקום אחר. אני נותנת ליוני להוביל אותי. לקחת אותי אל תוך עולמו בשפתו. הוא שואל, את מעשנת? ואני עונה שכן. אכפת לך שנצא לסיגריה? הוא מציע. לרגע אני שוקלת את הצעתו ומחליטה לצאת לא לפני שאני מכינה לנו קפה שחור. אנחנו יושבים מאחורי הדלת על המדרגה זה לצד זה. מעשנים, שותים ושותקים. תוך כדי אני שומעת קולות שיפוטיים בראשי. מרגישה אשמה, 'ככה טיפול לא אמור להיראות', מה אני בכלל עושה כאן? האם זה טיפול בכלל? האם זה מותר?

בפגישה אחרת יוני מבקש שנשב בגינה. חנוק לו בחדר. האינטימיות בחדר הקטן לא נעימה לו. שוב אני נעצרת לרגע ובוחרת ללכת עם המרי שיוני מביא איתו. לאט לאט אנחנו מוצאים את הקולות שבתוכו. אנחנו מגלים את היכולת המופלאה שלו לשבור מוסכמויות חברתיות, לכח שיש בקולו המקורי, מזהים אידיאולוגיות וחזון שיש בו וביכולות שיש לו לתת לעולם.

 

להביא את התורה שבע"פ אל חדר הטיפולים

כמי שאהבה שיעורי יהדות, אחד האהבות שנשארו בתוכי זה לפלפולים. לקחת את פסוקי המקרא, התנ"ך ובמקום להבין אותם כפשוטו, לנסות ולשבור את צורתם. להעלות שאלות, לסתור ולהביא ראיות חדשות. לחלץ רעיונות חדשים מתוך הכתובים. פעולה כזאת דורשת ממני דבר ראשון ללמוד את הפשט. להבין את החוקים. ללמוד את המסגרת. ללמוד את הצורה. לאחר שהבנתי את המסר, עלי לעכל את החומרים בדרכי שלי. ללעוס אותם ולייצר מהם צורה חדשה. הפעילות הטיפולית שלי מכילה את העיכול שלי. היא מחזיקה את החומרים שקיבלתי ושלעסתי.

רות ואני נפגשות. צוללות כשמעלינו מילים מרחפות. צריך לא צריך, נכון, טעות, שקר ואמת. אנחנו שוקעות פנימה אל עולם שבו המילים מאבדות מהטעינה המתלווה אליהן. אנו נעות. בתחילה בצעדים מגושמים. בתנועות חדות לא מסונכרנות. רגל מסתבכת עם יד. לאט לאט אנו מרפות מעט. נושמות לתוך המרחב הלא נודע. נושמות ונעות את המתח שבין הרס והחזקה. המרחב היה קשה לשתינו. רות מחליטה לעזוב את הטיפול לפני שהגיעה להחלטה סופית מה עליה לעשות בנוגע לנישואיה.

המרדנות והחתרנות כמטפלת לא בהכרח מזמינה למרוד 'בתורה', בחוקי האתיקה והרגולציות של ממסדי הפסיכותרפיה השונים אלא להפוך את אותה תורה לתורה שבע"פ. למקום בו יש מרחב לבירורים ושאלות, לספקנות ולבחירות.